<h1>מנורת המאור נר שלישי סימן ק"ז</h1>
<h2>דף קיז:</h2>
אל יעשה אדם תפלתו קבע, כאדם שהוא מחויב להוליך משאו ממקום למקום ועושה כל יכלתו לפרקו מהרה מעל צוארו, אלא כעבד המתחנן לפני מלכו ומבקש ממנו צרכו, אולי ישמע תפלתו וימלא את שאלתו ויעשה בחסדו בקשתו. ועל כן שנו רבותינו במסכת אבות (ב, יג), אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים לפני המקום. ועל כלם ישים הכונה ב"אבות", שהיא עקר השבח והיא רמוזה בפסוק: ואעשך לגוי גדול (בראשית יב, ב), כדגרסינן בפרק ערבי פסחים, אמר ריש לקיש 'ואעשך לגוי גדול', זה שאומרים 'אלהי אברהם'; 'ואברכך' (שם), זה שאומרים 'אלהי יצחק'; 'ואגדלה שמך' (שם), זה שאומרים 'אלהי יעקב'. יכול יהו חותמין בכולן, תלמוד לומר 'והיה ברכה' (שם), בך חותמין ואין חותמין בכלן. ולפי שהשלש הראשונות הן שבח, קודמות לאמצעיות שהן תפלה, כדגרסינן בפרק קמא דעבודה זרה (ז, ב), דרש רבי שמלאי לעולם יסדיר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל, מנלן, ממשה.
